מאמרים קרובים
) תולדות הסכסוך (כפי שאני מבין אותו).
היי, כמו שכתבתי , אני ממשיך. והפעם תנחת עליך הרצאה היסטורית . או במילים אחרות על תולדות הסכסוך בינינו, היהודים/ישראלים לבין הפלסטינים . למעשׂה , כל מה שאכתוב בפרק הזה כבר ידוע היטב לכל מי שחי וגדל פה במדינה . ונכתבו על כך אין ספור ספרים . אבל מטרת התִמצוּת ההיסטורי הזה , היא , להביא את הסיפור ההיסטורי, כפי שאני מבין אותו . אני אשתדל לא לחלק ציוּנים לשני הצדדים , של טובים ורעים . או הערכות של צודק ולא צודק. כך שבסופו של דבר אפשר יהיה גם להגיע למסקנות . קיים הבדל ניכר בין שני העמים המסוכסכים. ההבדל אינו רק הבדל תרבותי , או דתי . בראש וראשונה זהו הבדל בלכידות הלאומית. או בגיבוש ההיסטורי. לנו – היהודים יש רקע היסטורי ארוך מאד. שנפרשׂ על פני שלושת אלפים שנה ויותר. ואילו לפלסטינים אין היסטוריה כתובה אחידה (מה שנקרא – קאנונית). כל משפחה או שבט מהם יכולים לשחזר אחורה כמה עשרות או מאות שנים, את ההיסטוריה הפרטית שלהם. אבל , בעבר לא פעלו כעם. לא היה להם אף פעם שלטון מרכזי עצמאי. הם תמיד היו כבושים על ידי עמים אחרים. למעשׂה באלפיים השנים האחרונות , ארץ ישראל או פלסטינה (כפי שהרומאים כינו אותה) – הייתה תמיד תחת כיבוש זה או אחר. הרומאים, הביזנטים, המצרים, הטורקמנים, הצלבנים, הממלוכים, האימפריה העותמאנית, והאנגלים. אני מקווה שלא שכחתי איזה כובש אחד או שניים. הפלסטינים עצמם הם חברה מסורתית מהסוג הישן. כלומר חברה שבה הנשים נחותות במידה ניכרת, ביחס לגברים . והנאמנות העיקרית של כל אדם, היא בראש ובראשונה , כלפי המשפחה והשבט. ואילו הנאמנות לעם ולמדינה נמצאים במקום השני או השלישי. זה היה מצבם עד תום מלחמת העולם ה-1 . המאורע הראשון שהחל (לדעתי) את תהליך גיבושם לעם מודרני, היה הצהרת בלפור . ההצהרה הזו הוכרזה בראשית המאה הקודמת ב-1917 , על ידי בלפור – שׂר החוץ הבריטי, ונמסרה לרוטשילד האנגלי . שם נאמר שממשלת הוד מלכותו "תראה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי יהודי בפלסטינה". זה קרה במקביל לכיבושה של הארץ על ידי גנרל אלנבי והתמוטטות האימפריה העותמאנית. צריך להבין , שעד אז הסתכלו הפלסטינים שהיו רוב תושבי הארץ ,על היהודים בפלסטינה כעל עוד מיעוט אחד מבין המיעוטים הרבים שהיו אז בארץ, והיו חלק מהפסיפס האנושי שאִפיֵין את תושבי האזור. רוב התושבים היו כמובן ערבים מוסלמים-סוּנים. היו בצפון הארץ גם כמה כפרים של ערבים מוסלמים-שיעים, היה מיעוט גדול של ערבים-נוצרים, היו ארמנים שהם נוצרים ולא ערבים, היו דרוזים שהם ערבים אבל לא מוסלמים. היו צ'רקסים שהם מוסלמים אבל לא ערבים. היו בדואים שהם שבטים ערבים מוסלמים שחיים בנפרד. והיו שומרונים, קראים, בָּהָאים, מוחמדים. וכמובן היו גם יהודים, שהם מיעוט ככל המיעוטים לא טובים ולא רעים מאחרים. הצהרת בלפור, שינתה את המצב. היא הפכה את היהודים למיעוט מועדף. מיעוט שעלול בבוא הזמן, לדחוף הצידה את התושבים הפלסטינים חלקם או כולם. וכך קרה שאיום חיצוני , היה תחילתו של תהליך חברתי בקרב הפלסטינים. תהליך של התעוררות לאומית , וכדרכם של תהליכים חברתיים, הוא התנהל באיטיות רבה מאד . – למעשׂה , הוא עדיין לא הגיע להשלמתו עד עצם היום הזה. מ-1917 ועד 1947 אז, מאיפה הגיעה הצהרת בלפור ? מבלי להיות יועצו של בלפור, או מקורב למישהו בממשלת בריטניה . אני חושב שהצהרת בלפור נולדה משילוב של אמונה דתית ומחשבה מדינית. אנגליה, של ראשית המאה הקודמת הייתה מעצמה קולוניאלית עולמית . ואחד מעיקרי המדיניות של המעצמה הזו , היה שימור ושליטה על נתיבי הסחר הימי מאנגליה ועד המזרח הרחוק. כדי שתהיה להם שליטה על הנתיב הימי החשוב, הזה, הם ביססו מאחזים צבאיים ומדיניים לאורך כול הנתיב. אם נלך לפי הסדר: אז – מצרי הגיברלטר. האי מלטה, האי קפריסין. כמובן, מצרים ותעלת סואץ. אחר כך נמל עדן ומפרץ עדן, לאחר מכן כמובן הודו, וסינגפור והונג קונג. מלחמת העולם 1 . נתנה להם הזדמנות לשלוט על פלסטינה ולהפוך גם אותה למאחז צבאי-מדיני. את הפלסטינים הם לא ראו ולא ספרו ממטר. יחסם לפלסטינים היה דומה ליחסו של מרק טוויין כפי שהשתקף בספרו הידוע " מסע התענוגות בארץ-ישראל".
יחסם ליהודים נבע מהאמונה הדתית , שראתה ביהודים את תושבי הארץ הקדומים. מה עוד שהיו בפרלמנט הבריטי יהודים, ומצד שני, גם היהודים תושבי הארץ , לא הסתירו את אהדתם לאנגלים (מחתרת נילי , ובנוסף-גרוש תושבי תל אביב ). צריך לזכור שאז כבר היו בארץ שתי עליות ציוניות , העלייה הראשונה והשנייה, ולאנגלים היה נוח שבארץ הזו תהיה אוכלסייה אוהדת . ומה היה יחסם של היהודים לפלסטינים? – גם זה לא מסובך לדעת. אנשי העליות הראשונות באו בעיקר מאירופה , ואם לדייק מאירופה המזרחית . את היחס לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט הם הביאו כבר מאירופה. רוסיה הצארית של אז , כמו רוסיה של היום , היא מדינה ענקית שרוב שטחה נמצא ממזרח לרכס הרי אוּרל , כלומר באסיה, ואילו מיעוטה ממערב לאורל, כלומר באירופה. אבל, האירופים של רוסיה היו תמיד השליטים והאדונים על העממים האסיאתים של רוסיה. מה עוד שהאסיאתים של רוסיה ברובם מוסלמים ואילו האירופים – נוצרים. היחס המתנשׂא היהיר והמזלזל של הרוסים האירופים כלפי האסיאתים ( או אם תשתמש בהיגוי רוסי – "אָזִיאָטִים") – הוא היחס שהביאו מהבית , יהודי העליות הראשונות. רק בודדים מאנשי העליות הראשונות הבינו שהפלסטינים הם עם שמתעורר , ואנחנו חייבים ליצור עם הפלסטינים קשרי הבנה ואולי אפילו ידידות. בשנים הראשונות של המנדט הבריטי בארץ, היו השערים פתוחים לרוָוחה לעליה יהודית ציונית. השילוב של מִנהַל תקין – בניהול בריטי. יזמוּת מסחרית וחקלאות מודרנית – של היהודים, ועבודה זולה – של הערבים, הביאו לשׂגשׂוג כלכלי בארץ כולה. אמנם הייתה כבר בארץ התיישבות חקלאית אמריקאית שהוחלפה אחר כך בהתיישבות חקלאית גרמנית (הטמפלרים). אבל ההתיישבות הזו לא איימה על הפלסטינים. משום שהטמפלרים לא הצהירו שהם באו לרֶשת את הארץ. בעוד שהיהודים שהגיעו באלפיהם הצהירו במפורש, וללא בושה שזוהי ארצם הקדומה, והפלסטינים אינם אלא דיירים זמניים. ההתעוררות הלאומית הפלסטינית הייתה איטית, אבל כ-12 שנים לאחר הצהרת בלפור, פרץ המרד הערבי הראשון. המרד ב-1929 היה בחלקו נגד היהודים , רבים מיהודי חברון נטבחו. ובחלקו נגד השלטון האנגלי. האנגלים הגיבו בנוקשות, הפעילו צבא ומשטרה והצליחו לדכא את המרד. אבל, כקולוניאליסטים מנוסים הם הבינו שעליהם לפצות ולהשקיט את התסיסה הפלסטינית. אז הם פרסמו הצהרה מדינית רשמית מה שכונה אצלנו "מדיניות הספר הלבן". שבה הם מצמצמים מאד את עליית היהודים. קבעו מספר נמוך מאד של רישיונות כניסה לארץ (סרטיפיקטים) – ליהודים. המדיניות הזו הכעיסה מאד את היהודים , אבל לא הצליחה לרצות את הפלסטינים, שראו באנגלים כובש קולוניאליסטי, לא רק בארץ, ההתעוררות הלאומית התחילה במזרח התיכון כולו. בשנים 1936-39 , פרץ המרד הערבי השני . המרד , או המאורעות כפי שכּוּנה על ידנו, גבה קורבנות אצל כולם. האנגלים כמובן הגיבו בכל עוצמתם הצבאית והמשטרתית. גם אצלנו כבר היו כוחות הגנה לא רשמיים להגנת הישובים שלנו. המרד דוכא ב-1939 , ובאותה השנה פרצה מלחמת העולם ה-2 . זו הייתה מלחמה אכזרית ועקובה מדם, ונמשכה עד 1945. אני כמובן לא אכתוב לך את ההיסטוריה של המלחמה הזו , שכללה בתוכה את השואה. נכתבו על כך ספרים רבים, מהמעניינים שבהם : ספריו של וינסטון צ'רצ'יל שהיה באותו זמן ראש ממשלת בריטניה. בקיצור ולצורך ענייננו כאן, אומר כי בשנתיים הראשונות למלחמה היו האנגלים כמעט המדינה הגדולה היחידה שעמדה מול הגרמנים. והם, האנגלים ספגו מהגרמנים מהלומות רבות וכואבות. עד 1942 התקדמו הגרמנים והשיגו ניצחונות כמעט בכול החזיתות שלהם . מאמצע 1942 התקדמותם נבלמה , ורק באמצע 1945 הובסו הגרמנים סופית. המלחמה הזו העמידה את הישוב היהודי בארץ בפני דילמה מורכבת. מצד אחד האנגלים היו הגיבורים שלחמו באומץ נגד הגרמנים הנאצים. ומצד שני הם המשיכו פה בארץ את 'מדיניות הספר הלבן' . שהגבילה מאד את עליית היהודים, כולל עליית יהודים ניצולי שואה. והגבילה מאד את ההתיישבות העברית בארץ. על הדילמה הזו אכתוב עוד בהמשך. לערבים לא הייתה שום בעיה. הם שׂנאו את האנגלים כל הזמן. חלקם אפילו גילו אהדה גלויה לגרמנים.
לאורך כל התקופה מהצהרת בלפור ואילך ניסו מדינאים רבים מהמערב להציע מפות חלוקה רבות ושונות , שיפצלו את פלסטינה (או אם תרצה את ארץ ישראל), בינינו – היהודים לבין הפלסטינים. הפלסטינים , דחו כמובן על הסף, את כל מפות החלוקה . כי מבחינתם הארץ כולה שלהם . הם, הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, ראו בהתיישבות היהודית , סוג של חזרה מודרנית על התקופה הצלבנית , שמלפני כאלף שנה. גם אז הגיעו לארץ לוחמים אירופים, הם כבשו חלקים שונים,ושלטו בארץ , לאורך תקופה של כ-100 שנה . בסדרה המצוינת "והארץ הייתה תוהו ובוהו" ישנו פרק שלם על הצלבנים . אז באו לוחמיו המהוללים של סאלח א-דין. הצלבנים ניגפו, והארץ חזרה לידי בעליה , כלומר הערבים. גם חלק מהיהודים דחו את מפות החלוקה. כי מבחינתם, הארץ כולה שלנו – היהודים. למזלה של מדינת ישראל, רוב הישוב היהודי וההנהגה שלו, ראו בחלוקת הארץ אפשרות סבירה. הם כמובן התווכחו על מפה כזו או אחרת, ורצו להשיג למען הישוב היהודי , מה שיותר שטחים. אבל הבינו שבסופו של דבר יהיה צורך להתפשר. מבלי להיכנס לשינויים ההיסטוריים הגדולים שעברו על העולם , לאחר מלחמת העולם ה-2 . נגיד רק שלאחר המלחמה, קטן כוחה של אנגליה, וקטנו האינטרסים שלה בארץ ישראל. וכך, בנובמבר 1947 , הוחלט בעצרת האו"ם שתוקם מדינה יהודית על חלק מפלסטינה (בצרוף מפה). המדינות הערביות והמוסלמיות בכלל, והפלסטינים בפרט, – התנגדו להחלטה. אנחנו שׂמחנו, ופרצה מלחמת השחרור. מלחמת השחרור 1947 – 1949 . אני לא מתיימר בכלל לסכם או לתמצת את מלחמת השחרור יש על כך ספרות ענפה . אבל כמה מילים על הצבאות של מדינות ערב . הערבים על כל המדינות והצבאות שהקיפו אותנו, היו משוכנעים שינצחו. אבל למזלנו אנחנו היינו מוכנים, היה לנו פיקוד אחיד ומסודר והיו לנו לוחמים אמיצים שחרפו את נפשם. (אילו הן קלישאות, אבל נכונות). מלחמת השחרור הייתה המלחמה הקשה ועקובת הדם מכל המלחמות שעברו עלינו. הצבא המצרי , התקדם מדרום. נתקל בהתנגדות קשה מצד לוחמנו, עד שנבלם (גשר "עד הלום"). ואחר מכן, נסוג והתפורר . המפלה שלו הביאה בהמשך , לזעזועים גדולים במצרים עצמה. בצפון, הצבא הסורי תקף את ישובי הצפון , חלקם נכבשו , אבל לבסוף הסורים נבלמו, ואחר כך נסוגו. גדודיו של קאוקג'י שלא היו מאורגנים ומתואמים כראוי עם סביבתם, נתקלו גם הם בלוחמים הנוקשים של ישובי הצפון ובלוחמי הפלמ"ח. ובסופו של דבר, אבל לא בקלות, הם הובסו. ואילו במזרח, מול הלגיון הירדני המאורגן, היו לנו קשיים רבים. לכן בחזית המזרחית , היו לנו הרבה מפלות ומעט ניצחונות. בסופו של דבר – ניצחנו. בסופם של הקרבות,נקבעו גבולות שביתת הנשק בינינו לבין שכננו (אילו הם גבולות הקו הירוק) . גבולות אלו הפכו אט, אט לגבולותיה המדיניים של מדינת ישראל. הם כללו בתוכם 78% משטחה של הארץ כולה . ואילו שאר 22% מהשטח, היו בדרום – לרצועת עזה שסופחה על ידי המצרים לסיני. והגדה המערבית שהפכה לחלק ממלכת ירדן. צריך לזכור שאז הפלסטינים לא נחשבו ולא יכלו לתפקד כעם עצמאי. רמת הגולן (שלא נכבשה אז על ידנו) הייתה כמובן שטח ריבוני של סוריה. לבנון, לא השתתפה בקרבות ולא היו לנו איתם בעיות.
ועכשיו, קצת על הפלסטינים ועל הפליטים . – הערבים בכלל ואתם הפלסטינים היו משוכנעים שבסופו של דבר ינצחו הצבאות הערבים את היהודים . הפלסטינים עצמם לא היו מאורגנים כצבא סדיר. בכל כפר ובכל עיר , גֶבֶר ערבי שמכבד את עצמו החזיק איזה רובה או אקדח עם קצת תחמושת. לכן, הקרבות שניהלו הפלסטינים היו אקראיים, לא מתואמים ולא אפקטיביים . יתרונם של הפלסטינים התבטא במספרם ובפיזורם בכול הארץ . המקום היחיד שבו היה איזה שהוא פיקוד מרכזי רופף , היה בדרך לירושלים בפיקוד עבדול- קאדר אל חוסייני . שנהרג בסופו של דבר על ידי לוחמי פלמ"ח בקרב על הקסטל. גם ההנהגה הפוליטית של הפלסטינים לא הייתה אחידה ולא תכליתית . למעשׂה רוב התושבים הפלסטינים היו מופקרים לנפשם. מעצם טבעה של החברה הפלסטינית , לא הייתה להם הנהגה מרכזית מחייבת שהם נשמעו לה. כל משפחה פעלה לפי מיטב הבנתה. הבריחה של הפלסטינים מהישובים שלהם לאזורים מרוחקים יותר , שבהם לא התחוללו קרבות, היא התנהגות אופיינית לכל אוכלסייה לא לוחמת – שנקלעת לאזור קרבות. אם ניקח לדוגמא את מה שקורה עכשיו בסוריה ועיראק . ללא קשר ליהודים ופלסטינים . מיליוני פליטים בורחים מאזורי הקרבות , מחנות פליטים ענקיים בטורקיה בלבנון ובירדן . זו תגובה טבעית של אזרחים שלא יכולים לחיות חיים נורמליים בתוך סביבה לוחמת . על הפלסטינים פעלו אותם כוחות ואותם שיקולים. הם ברחו מאזורי הקרבות . (בעיר חיפה, ההנהגה המקומית אפילו עודדה אותם לברוח) – מתוך תקווה לחזור לבתיהם כאשר יחזור השקט. גם הצבא שלנו עודד את הבריחה. לפחות במקרה אחד "מבצע דני" , במלחמת השחרור שמפקדו היה משה דיין. ומטרתו כיבוש הערים לוד ורמלה. לאחר ששתי הערים האלה נכבשו על ידי כוחותינו, הסתובבו בעיר ג'יפים עם רמקולים והודיעו לערבים שהם חייבים לעזוב תוך 24 שעות, וגם ירו באוויר לצורך שיכנוע. ואכן רוב התושבים הערבים ברחו מזרחה אחרי האיומים האלה. וכך נוצרו להם ריכוזי פליטים פלסטינים מסביב . הצפוניים ברחו לסוריה ולבנון. תושבי המרכז התרכזו במחנות פליטים בגדה המערבית ובירדן. והדרומיים ברחו לעזה וסביבותיה , ושילשוּ שם את האוכלסייה . ההבדל הגדול משאר המלחמות נבע מכך שמדינת ישראל לא אִפשרה בשום אופן לאותם פליטים לחזור לבתיהם. האידיאולוגיה הציונית גרסה שהארץ הזו מיועדת ליהודים, ולכן הפלסטינים פשוט נדחפו הצידה. ובסופו של דבר נוצרה החלוקה שתאמה את סוף הקרבות , שבה לישראל 78% מהשטח . ולפלסטינים 22% מהשטח . במבט לאחור , אפשר לומר שבעיית הפליטים נוצרה בהשפעה של שלושה גורמים. האחד – ההנהגה הפלסטינית , שעודדה אותם לברוח , וכמובן לחזור לבתיהם בקרוב. השני – הלחץ הצבאי הישראלי – שעודד את הבריחה , אם כי לא כמדיניות רשמית. ובעיקר – לדעתי , ההתנהלות האופיינית לאוכלסייה לא לוחמת לברוח מאזורי קרבות , (שבהרבה מקרים מלווים בשוד ביזה ורצח), תוך תקווה לחזור הביתה לאחר יעבור זעם. בתוך התמהיל הזה אין שום אפשרות לבודד באופן כמותי את השפעתו של גורם אחד . אפשר רק לומר שזהו טבע האדם, וכך עושׂים כולם במצבים דומים . אפשר להוסיף שמצבם של הפליטים הפלסטינים החמיר. כי המדיניות של כל הארצות הערביות הייתה להנציח את בעיית הפליטים . ולכן הן לא נתנו לפליטים הפלסטינים מעמד של אזרחים רגילים, אלא השאירו אותם במעמד של תושבים זמניים , כמעט ללא זכויות .
מ -1949 ועד היום . כל הדברים שאני כותב עליהם כבר ידועים ויש עליהם תיעוד מלא. ונכתבו על כך ספרים רבים . אני אנסה לסכם ולתמצת את מה שנראה לי חשוב . בידודם ובידולם של הפלסטינים בכל מקום שבו היו , המריץ במידה נכרת את התהליך של גיבוש לאומי . כאמור תהליך גיבושם של הפלסטינים לעַם , עִם תודעה לאומית היה איטי . באופן טבעי היו מחנות הפליטים למצע הגידול המתאים לארגוני טרור . לאחר מלחמת ששת-הימים (1967), התברר פתאום כי במחנות הפליטים בירדן, נוצרה הנהגה פלסטינית לוחמנית 'הפתאח' , בהנהגתו של יאסר ערפאת . הלוחמנות שלהם כוונה לא רק כלפי ישראל אלא גם כנגד השלטון הירדני . לאחר התגרויות רבות גוּרשה הנהגת הפתאח מירדן והם נחתו במחנות הפליטים בלבנון . לבנון, הייתה ועודנה מדינה מפוצלת מבחינה עדתית , ללא שלטון מרכזי חזק. לכן הפתאח בראשות ערפאת הפכו את דרום לבנון ל'פתאח לֶנד' . משם יצאו פעולות טרור והתקפות רבות כולל טילים על ישראל. עד שפרצה מלחמת לבנון הראשונה ובעקבותיה גורשה הנהגת הפתאח מלבנון והשתכנה בתוניס . מחנות הפליטים כמובן נשארו במקומם. בעקבות הנהגתו הכריזמטית של ערפאת , היה הפתאח לדובר הרשמי של כל העם הפלסטיני . ההתעוררות הלוחמנית של הפלסטינים , שכנעה אט, אט, את המדינות הערביות שהפלסטינים הפכו לעם הדורש את זכויותיו הלאומיות . ולכן לאחר 1967 החליטו המצרים בהנהגתו של סאדאת כי אינם מעוניינים יותר לשלוט ברצועת עזה . גם הירדנים תחת המלך חוסיין החליטו להתנתק מהגדה המערבית , שמִמילא נמצאה תחת כיבוש ישראלי . במבט לאחור , מתברר שערפאת עצמו היה מנהיג בעייתי. הוא היה טרוריסט בנפשו . וראה בפעולות טרור כלי חשוב אם לא עִקרי בהשׂגת יעדים מדיניים . הוא לא ראה פסול בשקרים ובתחבולות מאפיונריות. ובנוסף לא הייתה לו שום מודעות, ולא יִיחֵס שום חשיבות למִנהל תקין. תחתיו השחיתות פרחה בכל הארגונים הפלסטינים . למרות החסרונות האלה , לקראת סוף המאה הקודמת , כשבראש ממשלת ישראל עומד יצחק רבין , – נחתמו 'הסכמי אוסלו' . בין מדינת ישראל מצד אחד והרשות הפלסטינית מצד שני . בהסכמים האלה הכירו שני הצדדים בזכויות הקיום של הצד השני . מה שנִתן לתמצת באמירה "שתי מדינות לשני עמים". נכתב גם מתווה להתקדמות לקראת הסכם והסדר סופי. אבל , ההסדר הסופי דרש ויתורים עצומים מכל צד . ולכן, איך מכניסים תוכן ממשי לאמירה הזו , עדיין לא סוכם ולא נפתר. ועל כך בהמשך . לאחר מותו של ערפאת, מונה אבו-מאזן לראש הרשות הפלסטינית . אבו-מאזן , שהוא בן דורו של ערפאת, שונה ממנו במידה רבה. הוא פוסל את הטרור ככלי להישׂגים מדיניים, הוא בעד מנהל תקין והתנהלות דיפלומטית הגונה. אם כי מטרותיו הסופיות אינן שונות ממטרות ערפאת .אבל, המנהיגות המתונה שלו , יצרה לו אופוזיציה בציבור הפלסטיני. בעיקר ברצועת עזה , שהיא סיר לחץ חברתי. כאשר בשטח קטן , ללא פרנסה , מרוכזים וסגורים כמעט שני מיליון פלסטינים. רובם, צאצאי הפליטים מ-1948. האופוזיציה הזו (כמו שכולנו יודעים), מפצלת את הפלסטינים. מצד שני, אפשר להוסיף, שגם מדינת ישראל תרמה ותורמת במידה רבה לתהליך הגיבוש הלאומי הפלסטיני. הן מעצם הנוכחות של הכיבוש , והן על ידי הקמה של מִכלַלוֹת לגיבוש לאומי לציבור הפלסטיני. למי שלא הבין, אני מתכוון למתקני הכליאה של האסירים הביטחוניים . בהם נמצאים אלפי פלסטינים שנים רבות. שם יש להם כל הזמן שבעולם להרהר ולהתווכח על מצבם. שם נשברות המחיצות המשפחתיות והשבטיות המסורתיות שלהם. שם הם צוברים השׂכלה, דרך האוניברסיטה הפתוחה . ושם נולדים להם המנהיגים. למרות כל זה , עצם הגיבוש הלאומי הפלסטיני , הוא מעצם טבעו , תהליך איטי מאד . אני, באופן אישי – רואה בהם, בפלסטינים – 'עַם בהִתהווּת' . למרות שהציבור הפלסטיני , הוא ציבור משׂכיל . הם עדיין לא עם מודרני. אין להם מסורת ברורה ומחייבת של שלטון מרכזי. אין להם מסורת דמוקרטית. הם לא יודעים מה זה מנהל תקין, והשחיתות פורחת אצלם. צריך לקוות שתהליך גיבושם יהיה מהיר ככל האפשר, אבל אי אפשר לחזות מתי הם יבשילו להיות עם שנִתן לעשׂות עמו הסכמים. מדובר בתהליך , שאין לו נקודת סיום ברורה …..