מאמרים קרובים
ר ש י מ ו ת
מכפר לבדין לקיבוץ יגור
מאת : מרדכי בנארי
נולדתי , ב- 1901 . את התאריך המדויק אינני יודע . אמא אמרה לי שתעודת הלידה שלי הלכה לאיבוד . מה שהיא כן זוכרת , שנולדתי שבוע אחרי סוכות . באותה השנה שאמא סיפרה לי על כך, היה זה ב – 5 באוקטובר .
וככה קבענו את תאריך הלידה שלי : 5 באוקטובר 1901 . נולדתי בכפר לבדין . , פלך קייב , אוקראינה . היינו עשרה אחים ואחיות , 4 בנים , ו – 6 בנות .
1) א ב א
בכפר הזה היה בית חרושת גדול לסוכר גבישים. אבא היה שם פקיד אחראי למחסן
הסוכר הדק, אותו היו מביאים מכמה בתי חרושת לסוכר דק. המחסן היה עצום, מתחתיו
היו מרתפים, ומשם הסוכר היה גולש לתוך הדוודים לבישול.
כמובן , אף פעם אי אפשר היה לבדוק מה כמות הסוכר הנמצאת במחסנים, והכל היה מבוסס
על האמון לאחראי למחסן . מכיוון שזה היה תפקיד אחראי , אבא קיבל משכורת בהתאם ,
בכל אופן מספיק כדי לפרנס משפחה בת 12 נפשות. נוסף למשכורת , אבא קיבל כל מיני
הטבות כגון: סוכר , תאורה, הסקה, מים, ובקיץ – שטח לגן ירק . גם הבית שלנו נבנה
בעזרת בית החרושת .
על יד הבית היה לנו גן עצי-פרי ופרחים . אבא אהב לטפל בגן , וכנראה כל המשפחה ירשה
ממנו תכונה זו . במלאכת התכנון והנטיעות עזר לנו הגנן הצ'כי מבית החרושת , שהיה גם
מומחה בשטח זה , וגם חובב חידושים . אצלנו , באמת אפשר היה למצוא כל החידושים
בהרכבות של שזיפים , תפוחים , אגסים ואפילו דובדבנים . ( דובדבנים רגילים גדלו כמו
עצי-בר בסביבה ) . פרחים גִדלו הבנות והבנים , והייתה ממש התחרות למי תהיה גינת פרחים
יפה יותר . כמו כן הייתה בגן רחבה עם שולחן גדול וספסלים, ובחודשי הקיץ היינו אוכלים
שם ארוחת ערב .
הגן הזה השאיר עלי רושם עמוק , כי בו שיחקנו בילדותנו במחבואים , וכשבגרנו היה זה מקום
להתכנסויות , שיחות וויכוחים סוערים . היה זה גם מקום להתייחדות בפינה שקטה כדי לקרוא
ספר , או סתם להיות לבד .
אבא היה ידוע בכפר כאיש ישר מאד , וזאת ידעו גם האיכרים שהובילו את הסוכר ברכבת
ובעגלות . קרה לא פעם , שאצל איכר נשפך סוכר מאחד השקים , ואבא צריך היה לקבוע ,
האם באמת נשפך או שהשק נפתח במזיד , והסוכר נגנב . פסק דינו היה מתקבל בלי ערעור .
אבא היה בעל הכרה דתית עמוקה , אולי הודות לחברו הטוב , הרב בכפרנו . ואם כי אבא
בעצמו למד בבית ספר רוסי , אסר עלינו , על הבנים , ללמוד רוסית . אפילו לימוד הנביאים
היה אסור עד גיל מסוים .
היחס שלנו לאבא היה יחס של כבוד ודיסטנץ , כל אמירה שלו הייתה חוק בשבילנו . לא עלה
על דעתנו אפילו להתווכח אתו . בזמן הארוחות היינו יושבים 12 – 14 נפשות סביב השולחן ,
ובכל זאת היה שקט גמור .
אחרת היה בשבתות וחגים . בניצוחו של אבא היינו שרים את הזמירות בהתלהבות רבה . בעיקר
הייתה חביבה עלינו " שלוש הסעודות " ( ככה קוראים לסעודה בשבת בין מנחה למעריב )
ולא בגלל המאכלים , אלא בגלל הזמירות . אבא אהב לשיר וגם שר יפה , ובכל פעם היה מביא
מחצר הרבי ניגון חדש לזמירות , והיה מלהיב אותנו בהם . הזמירות בעת הארוחה שלנו היו
מפורסמות בכל הרחוב , לא פעם ראינו קהל מאזינים . הניגונים האלה התחבבו על כל בני המשפחה , והיינו שרים אותם בכל כנס משפחתי גם פה בארץ .
אבא לא היה עשיר , אבל כשצריך היה לאסוף כסף למטרות צדקה , היו המתרימים מתחילים
מאבא . הם היו בטוחים שעשירי הכפר לא יתנו פחות. זכור לי עוד דבר שהוכיח מה רב האמון
והכבוד שרוחשים לאבא . היה זה אחרי המהפכה ב-1917 , כשהפועלים והאיכרים בחרו במה
שקראו "ועד מהפכני" . אבא היה לא רק היהודי היחידי בוועד , אלא גם הפקיד היחידי . אנחנו ,
הילדים , באנו לישיבה הראשונה של הוועד , ואז ראינו באיזה כבוד והערכה מתייחסים הפועלים אליו .
מאוחר יותר, אחרי מרד הגדודים האוקראינים בראשותו של פטלורה, התארגנו כנופיות שודדים
בכל אוקראינה, גם בכפר שלנו. הם שדדו את כל בתי הכפר היהודיים. הבית שלנו היה האחרון
לשוד. כשהגיע התור בסוף גם אלינו , ולמרות שכל השודדים היו במסכות , הם התנצלו שבאו
לביתנו , כי שמעו שהסוחרים הסתירו אצלנו את הסחורה שלהם . וזה היה נכון, כי כולם היו
בטוחים שבביתו של אבא לא יגעו לרעה .
2) א מ א
אמא הייתה בת למשפחה ענפה מאד . אנחנו הכרנו רק חלק ממנה . גם אמא וגם הדודות לא
היו דומות לנשים שהכרנו בסביבה שלנו . נדמה כאילו גדלו והתחנכו בבית אצילים. תמיד
דִברו בנחת , לא הרימו את קולן , וכשפנו אליהן , השיבו במאור פנים . לאמא , למרות המשפחה הגדולה בה הייתה צריכה לטפל , היו סבלנות וזמן לכל אחד מאיתנו , ולכל הקפריזות
שלנו . מנין היא שאבה את הכוח הזה ? עד היום זוהי חידה בעיני . הדבר בלט עוד יותר , בערבי
שבתות וחגים . אחרי שהייתה גומרת בעזרת הבנות הגדולות לסדר את הבית , לבשל את הארוחות , ולרחוץ את הילדים הקטנים – הייתה לובשת בגדי-שבת , ומרגע זה הייתה משרה
אווירה של רגיעה ושלווה לקראת קבלת השבת .
אהבתי להסתכל איך אמא מברכת על הנרות . היה משהו מהמסתורין , בברכה זו , רחיפת הידיים מעל להבות הנרות , עצימת העיניים בכפות הידיים והלחישה השקטה של הברכה –
נדמה היה לי שאמא מתלחשת עם מישהו מכוחות עליונים . ההרגשה גברה עוד כשאמא הייתה
מסיימת את הברכות ומגלה את פניה , והנה הן זוהרות ונוהרות . כאילו קִבלה אישור שהתפילה
התקבלה . כשהייתה מברכת אותנו בשבת שלום , ומרמזת לנו לחלק את הפמוטות לכל החדרים,
הרגשנו שהחג מתפשט בכל הבית . ההרגשה גברה עוד , כשאבא היה חוזר מבית הכנסת ופותח
בזמר: שלום עליכם מלאכי השלום , מלאכי עליון . נראה היה כאילו באמת נאה וראויה אכסניה
זו , שיבואו מלאכי עליון להסתופף בצילה .
אמא התגלתה כאישיות יציבה וחזקה בתקופה מאוחרת יותר , כשנאלצנו לברוח מהכפר מאימת
כנופיות הפורעים . נדדנו אז מעיירה לעיירה בחוסר כל , אז התגלתה ביתר שאת אצילות רוחה
של אמא . היא לא התלוננה , לא בכתה , ולא התיאשה . היא עשתה את עבודתה בשקט , יצרה
אווירה כאילו הכל בסדר , והייתה עוד מנחמת את השכנים שבאו לבכות את רכושם שאַבד להם.
אחד הסוחרים העשירים שרוב רכושו נשדד , היה בא אלינו לתנות את צרותיו . אחרי אחד
הביקורים האלה אמרה אמא: האיש הזה כשהיה לו כסף היו כולם באים לשאול בעצתו , והנה ,
אחרי שנלקח ממנו רכושו , נשאר האיש ריק לא רק מנכסיו , אלא גם מתבונתו .
זכור לי כשעבדנו בבניין בחיפה ואמא התארחה אצל לאה אחותי , באותה העיר . אמא בקשה
ממנה שתראה לה את מקום עבודתנו . יצקנו אז יסודות לבנק . אמא הסתכלה על העבודה
והעירה : אתם בונים בנק שיהודים יכניסו בו כספים , בינתיים אתם משקיעים את כל כוחותיכם .
בסוף ימיה אמא עברה לעין-חרוד ליד הבנים . גם פה התגלתה אישיותה . החברים וההורים
כִבדו אותה מאד . היא אף פעם לא התלוננה על התנאים , וקִבלה את המצב בשלווה אופיינית .
אחרי העבודה במטבח , הייתה מסדרת את החדר שלה , מטפלת בגינת הפרחים , ואחרי המנוחה
קוראת ספרים .
פעם בביקור מצאתי אותה קוראת את "אנה קרנינה" . שאלתי מה דעתה על הספר? היא סִפרה
לי על מקרה דומה בכפר שלנו . במשך שעה ארוכה סִפרה על רומנים , בגידות ואכזבות שקרו
שם . אמא ספרה זאת בכשרון רב , והחייתה מחדש בזכרוני את אנשי הכפר , אך באור אחר
לגמרי משהכרתי אותם . עד היום אני מצטער שלא רשמתי מפיה את הדברים האלה .
3) ב ר כ ת ה ר ב י
הבית שלנו שִמש גם אכסניה לרביים ( צדיקים) שבאו לבקר בלבדין . באחד הביקורים האלה,
הכניס אותי אבא לצדיק , כדי לקבל את ברכתו להתחלת הלימודים . הרבי הושיט לי יד לשלום,
ואמר בחיוך לאבי: נראה שהשייגץ יכול היה כבר מזמן להתחיל ללמוד . וככה בברכת הרבי
נכנסתי ללמוד ב"חֶדֶר" . למה קראו לבית הספר "חדר" ? כי למעשה למדו כל הילדים בחדר
אחד . היו ביננו שהתחילו ללמוד את האלף-בית , וכאלה שלמדו כבר תלמוד . בכל פעם הייתה
נכנסת כיתה אחרת לאותו חדר ולאותו מלמד (מורה) . למלמד שלי קראו מוטי-זיידה , כלומר ,
מוטי הסבא, מפני שהיה לו זקן לבן וארוך , עוד לפני שהיו לו נכדים . וככה היה מלמד אותנו
אלף-בית: כל הילדים ישבו סביב שולחן אחד , עם ספרים פתוחים . בראש השולחן ישב המלמד ועל ידו ילד , הוא היה מראה לילד אות בספר ושואל : מה האות הזאת? והילד היה
עונה : אלף , ואז המלמד היה מרים את הספר ומראה לכל הילדים את האלף ( לוח לא היה
בכתה ) , וכל הכתה חוזרת אחריו אלף , אלף . ככה לִ מדו אותנו את האלף-בית וגם הקריאה .
מכיוון שידעתי את האלף-בית מהבית , עברתי כבר למחרת לכיתה שלמדה לקרוא .
( הפרק הזה כתבתי לפי בקשתה של הילה נכדתי כשעלתה לכתה אלף ).
4) ה פ ח ד י ם מ ש ד י ם ו ר ו ח ו ת
הלימודים בחדר לא הכבידו עלי . הדבר היחידי שהקשה עלי , היה לחזור הביתה בלילה ,
בעיקר בחורף . וזה בגלל הפחד משדים ורוחות . מנין לי הידיעות על שדים ורוחות ?
רכשתי אותן מסיפורי הקבצנים . בכפר שלנו לא היו קבצנים . אין זאת אומרת שלא היו משפחות עניות , אבל קבצנים אוספי- נדבות לא היו אצלנו . אלה היו באים מהעיירות
הסמוכות . הקבצנים ברובם , עם בואם לכפר היו לנים בביתו של הרב , אבל לאכול היו
באים על פי רוב אלינו . היו ביניהם שידעו לספר סיפורים , אשר ברובם נסבו על מעשי
ניסים של צדיקים , או על שדים , לצים , ורוחות . הצטיין בסיפורים אלה אחד שקראנו
לו " היורד" , כלומר , מי שהיה פעם איש אמיד וירד מנכסיו . מדוע קראנו לו "היורד"?
כי תמיד היה לבוש נקי ומסודר , וגם נימוסי השולחן שלו היו של בעל בעמיו . הוא היה
מספר לנו על שדים כאילו היה מעורב במקרים האלה . הוא הזהיר אותנו לא להתקרב
בלילה לבאר-מים , כי השדים והלצים יתעתעו בנו , ולא נמצא את הדרך הביתה . וחס
וחלילה לא להיכנס לבית כנסת בחצות הלילה , כי אז מבקרות שם כל הנשמות התועות ,
ואוי לו למי שנקרה שם בשעה זו .
לבית הכנסת בחצות, אמנם לא הלכנו אבל מהחדר צריך הרי לחזור הביתה בלילה . בהתחלת
הדרך היינו הולכים הרבה ילדים, אבל הבית שלנו עמד בקצה הרחוב, ובחלק זה של הדרך
נשארנו רק שנינו, דויד ואני . ודווקא בחצר לפני הבית שלנו הייתה באר-מים . ברור שאפילו
לא הסתכלנו בכיוון זה , את קטע הדרך הזה היינו עוברים בריצה מבוהלת . בבית תמיד שאלו
אותנו: מי רודף אחריכם , שאתם באים בלי נשימה? לך תספר להם שפחדנו משדים בבאר .
5) ב י ש י ב ו ת ק וֹ רָ ס וֹ ן ו זָ בְ נִ י ג וֹ ר וֹ דְ קָ ה
בהיותי בגיל 7-8 החליט המלמד שלי , שאין לי מה לעשות ב"חדר" שלו . התחלתי כבר
ללמוד תלמוד וזה היה מעבר ליכולתו ללמד מכיוון שאבא החליט לשלוח את יהושע אחי
ל"ישיבה" , צרפו אליו גם אותי . וכך הגעתי לעיירה ושמה קורסון .
זכור לי הלילה הראשון שם . לעיירה הגענו בלילה ברכבת , ואחר כך בכרכרה לבית ראש-
הישיבה , שם צריכים היינו לגור . כשהגענו לדלת ראינו כלב רובץ לפני הפתח, והתמהמהנו.
העגלון שאל אותנו: למה אתם מחכים? אמרנו לו כלב רובץ לפני הדלת . העגלון ירד
מהכרכרה, הסתכל ופרץ בצחוק: איזה כלב על ראשכם, זה עז! בכפר לא היו עיזים .
דפקנו על הדלת, ראש הישיבה עם אשתו, קבלו את פנינו . סדרו לנו מטה לישון . בינתיים
התעוררו יתר בני הבית . נדהמתי לראות שכל הילדים הם ג'ינג'ים עם נמשים על הפנים .
שכבנו לישון , אבל אחרי כמה רגעים אמרתי ליהושע: מישהו עוקץ אותי . גם אותי – אמר
יהושע . בני הבית שמעו שאנחנו מתלחשים ושאלו אותנו: מה לא בסדר? ענינו: מישהו
עוקץ אותנו . בעלת הבית הדליקה מנורה , הסתכלה ואמרה: הו , אלה רק פשפשים , במשך
הזמן הם יתרגלו אליכם . הרבה לא ישַנוּ אותו לילה . בבוקר קמנו והנה אנחנו מכוסים
בכתמים אדומים , מעקיצות הפשפשים . אמרתי ליהושע: עכשיו אני מבין למה כל הילדים
שלהם מכוסים נמשים .
העיירה הייתה כמו כל העיירות , צפופה ומלוכלכת , ואני התגעגעתי הביתה , לרחוב הירוק
שלנו , לשדות השכנים , וליער . הנחמה היחידה הייתה , הטיולים בשבתות בסביבה , אבל
זו הצרה , שבשבת אסור לעבור את תחום השבת , ושנינו היינו שומרי מצוות קפדניים .
הסביבה הייתה יפה מאד , היה שם נהר, אמנם לא גדול, אבל עם הרבה פיתולים, ועל ידי כך
נוצרו הרבה פינות מרהיבות עין . באחד המקומות נוצר אי קטן , ועליו בנה איזה נסיך ארמון
יפה . אפשר היה לבקר בו תמורת תשלום , אבל מי מחזיק כסף בשבת?
רושם עצום עשה עלי הנהר באביב, בעת הפשרת הקרח . הנהר , שבקיץ רוחבו היה כמה
מטרים , התרחב אז לכמה מאות מטרים . הכל געש ורעש , גושי קרח עצומים גלשו כאילו
היו שבבים . פעם ראיתי אפילו פרה על גוש קרח גועה נואשות .
אחרי תקופה מסוימת ב"ישיבה" זו , העביר אותנו אבא ל"ישיבה" אחרת , בעיר ששמה
זָבניגורודקה , שם התאכסנו אצל אלמנה אחת , ואצלה גם אכלנו . אגב , לרוב בני הישיבה
לא היו אמצעי קיום . ועד הישיבה היה פונה לאנשי העיר שיארחו את בני הישיבה . יצא ,
איפה, שכל בחור-ישיבה היה אוכל כל יום אצל מארח אחר . קראו לזה בקיצור "לאכול ימים".
היו בתים שקִבלו את בני הישיבה בכבוד , אבל היו גם מקומות שביזו והעליבו אותם . הודינו
לאלוהים שנמנע מאיתנו סבל זה .
בישיבת זבניגורודקה התקיימה חגיגת הבר-מצווה שלי . בדרך כלל לא ציינו במשפחתנו ימי
הולדת , חוץ מבר-מצווה , אבל מכיוון שזה היה אחרי התחלת הלימודים, החליט אבא לקיים
את הבר-מצוה ב"ישיבה" . הנוהג היה: בר-המצווה צריך להכין דרשה . עלי הטיל ראש –
הישיבה , ללמוד בעל-פה פרק בתלמוד עם כל המפרשים . אחד המורים הדריך אותי ,
והתכוננתי לזה בקפדנות . הטקס נקבע לאחד הערבים בבית הישיבה . נכחו שם המורים ,
ועוד שני רבני העיר . מהקרובים היה רק יהושע . אבא אמנם הבטיח לבוא לערב זה , אבל
כנראה שלא יכול היה להתפנות .
פתחתי בדרשה , שאלו אותי כל מיני שאלות וקושיות , ולא התקשיתי לענות עליהן
כי כולן היו מעוגנות במשרשים של הפרק , ואת כל אלה הרי למדתי בעל-פה .
ראיתי על פניהם של הרבנים , שהדרשה עברה בסדר , אבל פה הפתיע אותי ראש-
הישיבה בשאלה נוספת שלא ידעתי לענות עליה . הסתכלתי על המורה המדריך ,
והוא נראה לי גם כן במבוכה . ראש הישיבה ענה בעצמו על הקושיה , ניחם אותי
ואמר: גדולים ומלומדים ממך לא ידעו לענות על שאלה זו . לא רציתי להביך אותך
רציתי רק להראות לך , שלא כל דבר שנראה פשוט וברור זה סוף פסוק . תמיד
צריך לשאוף לגלות , אולי יש עוד דבר הדורש הבהרה . זאת הייתה גם השנה
האחרונה שלמדתי בישיבה .
6) ש ו ב ב ב י ת
כשחזרתי הביתה לחגים , שוחח איתי אבא על עתידי ושאל, האם אני מסכים להמשיך
ללמוד בישיבה במגמה להיות רב? עניתי בשלילה, כי באותה תקופה התערערה אמונתי
הדתית התמימה ונתהוו בה בקיעים רציניים .
אבא היה מאוכזב מאד, כי אני הייתי תקוותו האחרונה להישאר דתי . אחי כבר מזמן החלו
" להתפקר " . הראשון היה נחום . הוא פשוט ברח מהבית והתגלגל בכמה ישיבות . בסוף
הגיע לאודסה, ושם התחיל ללמוד בסמינר לרבנים מתקדמים . המרצים שם לא היו דתיים.
נחום סיפר לנו שהיו שם בין המרצים מנדלי מוכר ספרים , ביאליק ועוד סופרים ידועי שם.
בשנים הראשונות לבריחתו של נחום מהבית , אבא התעלם ממנו , הוא לא רצה לדעת
עליו ולא כלום . רק אחרי זמן , כנראה בהשפעת אמא , התחיל לעזור לו . חופשות
הלימודים של נחום היו בשבילנו חגיגה . הוא הכניס רוח פרצים בחיינו השקטים . לימד
אותנו עברית, שירים חדשים, והביא לתסיסה ציונית בחבורה שלנו . הוצאנו אפילו ביטאון
בעברית בשם " עולמנו ". ביוזמתו חתמנו על ירחון מארץ ישראל – " מולדת ". חתמנו
גם על ירחון רוסי-יהודי לילדים "שיבלים". נוסף לזה נתן לנו נחום שעורים בתנ"ך ,
בעיקר בנביאים . אפשר להגיד שבהרצאות האלה הוא פתח לנו צוהר להבנת התנ"ך .
ב- 1914 עלה נחום ארצה .
7) ח ג י ם ו מ ו ע ד י ם
איך חגגו אצלנו בבית את החגים? לכל חג היה משהו מיוחד שציין אותו . למשל, בחג
שבועות, היו מקשטים את הבית בירק, בעיקר ירק ריחני , כמו מנטה ועוד . נוסף לזה
היה מנהג לאכול פעמיים צהריים . בהבדל של חצי שעה. קודם היו אוכלים ארוחה
חלבית , שמסמרה היוו "קְרֶפְּלַאך" , ואחרי חצי שעה, היו מגישים את הארוחה הבשרית.
מה הטעם לזה? אינני יודע . ועוד דבר , אצלנו בין הילדים התהלכה שמועה שבחצות ליל
שבועות מתבקעים השמים , וכל המתפלל בשעה זו תפילתו עולה ישר לכסא הכבוד .
בכליון עיניים חיכיתי לזה , וכמו להכעיס, בשעה זו, השמים היו מתכסים בעננים .
בפורים היו קוראים את המגילה בבית הכנסת . והילדים היו "מכים את המן" בכל מיני
רעשנים . "פורים שפילר" לא היו בכפר שלנו . מסמר הארוחה החגיגית הייתה חלת הפורים.
כל בעלת-בית השתדלה שהחלה שלה תהיה יותר גדולה וטעימה . היו מכניסים בה כל מיני
תבלינים , וטעמה היה יוצא מהכלל .
לפעמים החלה הייתה כל כך תופחת , שהיה הכרח לפרק את פתח התנור . אבל, כמובן גולת
הכותרת של פורים , היה "משלוח המנות". כל אחד השתדל ש"הקערה" שלו תהיה
מפוארת, ומי שהיה לו גם תפוח-זהב היה מאושר . לפעמים היה התפו"ז עובר את כל
הקרובים, וחוזר לשולחן הראשון . אהבתי מאד את הפעולה הזאת . ברחוב היינו נפגשים עם
החברים , ובודקים למי יש "קערה" יפה יותר .
חנוכה היה כבר חג אחר לגמרי . קודם כל הוא נמשך שבוע ימים . כל ערב התקיים טקס
הנרות . אחר כך השירה, הלביבות, ומשחק בסביבונים . אבל החלק הכי חשוב לילדים היו
דמי החנוכה . ההליכה לסבא ולסבתא, לדודים וליתר הקרובים, כל זה היה מלווה בצִפיה ,
כמה הם יתנו, ומה נעשה בכסף זה?
היה עוד מועד אחד, שאמנם לא היה חג, אבל זכור לי טוב, בגלל שני דברים –
תשעה באב . א) אמירת הקינות בבית הכנסת, כשכל המבוגרים יושבים על הרצפה, ובית-
הכנסת , מואר רק בנרות של המתפללים . ב) המנהג לזרוק קוצים ביום זה, אחד על השני ;
והעיקר שהיה מותר לזרוק אותם גם על המבוגרים . (באירופה יש קוצים רכים מעוגלים ,
שנדבקים בקלות לבגדים ולשערות). למלמד שלנו, כאמור, היה זקן עבות ובערב זה הוא
היה מלא קוצים .
מלא הוד ומורא היה בשבילי יום הכיפורים . עוד לפני יום הכיפורים התחיל סדר "הכפרות"
והנוהג היה כזה: בן היה לוקח תרנגול, רצוי לָבָן, מסובב אותו סביב הראש, ואומר תפילה
זו: זה כפרתי, זה חליפתי, זה התרנגול ילך למיתה, ואנחנו ניכנס ונלך לחיים טובים וארוכים
ולשלום . הבנות היו עושות אותו דבר עם תרנגולות . בצהריים לפני יום הכיפורים, היה
אבא הולך לבית הכנסת לקבל מלקות . היה כורע ברך, מכופף את הגב, והשמש היה מלקה
אותו ברצועה, ארבעים מלקות חסר אחת . שאלתי את אבא , מדוע הוא חייב לקבל מלקות ?
התשובה הייתה: הקדוש ברוך הוא מכפר רק על עוונות בין אדם למקום, אבל אינו מכפר על
חטאים בין אדם לחברו . המלקות שאני מקבל מידי איש עשויים לכפר על חטאי כלפי אנשים.
בערב היה בית הכנסת מואר במאות נרות שעווה גדולים, שדולקים 24 שעות . הרצפה
הייתה מכוסה בחציר יבש, וכל האנשים היו לבושים בחלוקים לבנים . לפני התפילה השלך
הס . החזן עומד לפני "העמוד" , ספק מתפלל, ספק מתלחש עם בוראו, מבקש להיות
שליח-צבור לתפילה, ופותח בחגיגיות את תפילת "כל נדרי", המפעמת כל לב .
כל הצבור מצטרף אליו בהרגשה של התרוממות רוח . ובצאת יום הכיפורים הגיע תורה של
תפילת נעילה . זוהי תפילה אחרונה לפני סגירת שערי התפילה בשמיים . האנשים היו
מתגברים על החולשה אחרי יממה של צום , וניסו בקולות מוגברים להעלות את תחינותיהם
לפני נעילת השערים .
