מאמרים קרובים
הזקנה
מאת : יהודית מנש
כשמביטים עליה על בת השבעים ושבע , קמה כעין פשרה חשאית , מין ויתור למחצה
"אחרי ככלות הכול , לא נורא כל כך ! " ,
לאחר יום של טרדה נפשית מציקה, טוב לבוא אליה, אל חדרה הצר והמסודר, ביחוד בשעות הערב . בשעה זו נוהגת היא לשבת על שרפרפה הנמוך, ולעיין בספר . אתה פותח חרש את הדלת ונכנס. מחמת שמיעתה הלקויה, אין היא משגיחה בך . בחדר, גולשים צללים דקים של בין-ערביים . מיטתה הצחורה מבהיקה בלובן בתולי טהור . בזווית החדר מזדקפת שושנה בודדה בתוך כד דק צוואר, וכול הוד יופייה מתבלט בבדידותה זו בתוך הכד . בזווית שמנגד, ליד החלון יושבת היא שקטה ושקועה בתוך תוכה ועיניה בספר . אתה עומד, דומם ונכלם משהו, על שבאת להפריע את המנוחה הגדולה הזו, אותה ההקרנה השקטה של הקיום , אך בעוד רגע היא חשה בקרבתך, ומתרוממת בחיוך טוב, לקבל את פניך .
— לא הרגשתי כיצד נכנסת — היא מתנצלת – אה, אה, השמיעה שלי —
משום מה נדמה לך , כי אין היא מצטערת בעצם על העדר שמיעתה . וכי טוב לה בכך על שאזניה אטומות כלפי חוץ .
תיכף עם כניסתך מוכנה היא לנהוג בך בנימוס קבלת אורחים . אוצרות גנוזים לה בארונה הקטן – זה השריד הנוגה אחר המזנון הכבד , בביתה בניכר . אתה מפציר בה שתשב, צורך מיוחד לך , שתשב למולך . היא נעתרת לשעה קלה לבקשתך, ונשארת יושבת עם הספר ביד.
דממה, — אכן כך – מה בעצם הציק לך כל היום ? — אתה שואל את עצמך .
היא , מביטה החוצה, אל קרני השמש הזהובות, ההולכות ונמוגות בין ענפי העץ . אתה מביט עליה, וחוזר לעצמך : — מה בעצם הציק לך כל היום ? .
את חייה בקיבוץ היא חיה כחלק של הטבע שמסביב לו . כל הבעיות המרובות אינן פוגעות בהווייתה המופנית אל השורש, אל עצם החיים, בשׂכלה הבהיר היא משׂיגה , כי הקיבוץ משיב לה את עַמָה אל הקרקע, אל השדה . את השאר משאירה היא לצעירים . אף סעודתה המשותפת עם הורי החברים, נטולה אצלה אותו עוקץ של הסתגלות . אין היא צריכה להסתגל . יש בה משהו, שהכול מסתגלים אליה – שזקוקים לרוחה השלווה .
אבל דבר אחד מזעזע ומסעיר את ישותה .— הגולה הנעקרת משורשיה , ומקרי המוות במקום . כל מקרה מוות , נופל עליה כמהלומה קשה . הוא לה כאזעקה – מעין רעם מחריד . הנה, בסמוך ליום הולדתה השבעים ושבע, נסתלקה זקנה אחת, והיא עוד שופעת פיקחות וחידוד, ולשונה מצליפה על ימין ועל שׂמאל .
— הא כיצד ? – אם היד, נגעה אף בזו ?
מתוך אי שקט, שולחת היא בקשה אל בניה, כי יבואו כולם, רצונה לראותם על ידה, עם בני משפחתם וטַפָּם .
היה יום חורף בהיר , בתקופת חג האילנות . השמש שלחה את קרניה, והן חיממו את ראשי המסובים, בלהט אביבי קל .
על המדשאה הגדולה של המשק, התיישבו הבנים כעין חומה מסביב לה. והיא – למרות שִׂמחתה בפגישה , יושבת ביניהם דוממה, וצל תוגה חרישי נסוך על פניה. רק מדי פעם בפעם, תושיט ידה אל אחד הנכדים . וכשאחד הקטנים נתקל אגב משחק , ביד הסבתא השלוחה אליו, הרי הוא ממהר להתרפק עליה, כמבין לליבה . והיא , הסבתא, נושקת לו מתוך דביקות ותחנונים .
היה משהו נוגע עד לב, בידה זו השלוחה אל נכדיה — בַּנְהִיָה זו אליהם, כמחפשת מגן לעצמה .
בערב, בשעת המסיבה החגיגית בחדרה . משתדלים הבנים לשמח את ליבה . הנה יושבת בִּתָה הגדולה, המחוננת בכישרון חיקוי, והיא מעלה את דמויות השכנים של כְּפָרָם .
הצחוק הפורץ עם כל חיקוי מוצלח, מדביק אף אותה, והיא צוחקת כילדה קטנה . אחד הבנים פותח בשירי אהבה באידיש . והיא יושבת דרוכה וקשובה ומנענעת ראשה בצער, לגורל המאהב האומלל . הבנים מסתכלים בה ומחייכים חרש . הקשר עם טבור החיים מתחזק, הווייתה פורשֶׂת שוב את כנפיה . הנה היא תרה על פני הבנים והנכדים . פורשת מאחד לחברו, ומשתדלת לתפושׂ מהנעשה אצלם פ נ י מה — אם הכול במֵֵישַרים, אם אין תקלות . ובשעה שהיא תופסת צל החולף על פני אחד מהם, הרי היא מתרוממת מתוך אי שקט , ומושיטה כנגדו את הפִּינכָּה עם המִגדָנות :
— קח נא , תטעם , טוֹל משהו ! .
הכוסות מורמות , " ל ח י י ם ! " , היא עומדת בראש השולחן, כבדה ושחוחה ואוחזת בידה הרועדת את הכוס . בתוך הדממה נשמע קולה ברטט :
— לחיים לעם ישראל ! לחיי כולנו . . .
אור המנורה נופל על פניה , והם זורחים באור נגוהות , במין דביקות נוגה וזכה :
— לחיים ! לחיים ! .
- עיתון "דבר" ; טו' באב , תש"ד . 4 לאוגוסט 1944 .
