מאמרים קרובים
כְּנָפַיִים
מאת: נחום בנארי
ילד הייתי בארצות הרחוקות שמעבר לים . עוד בטרם ידעתי קרוא, הייתה סבתא מספרת לי , מסִפורֵי המִקרָא ; על אבותינו המהלכים עם הצאן בארץ כְּנַעַן . על אִמוֹתֵינוּ היקרות , על משה רַבֵּנוּ, שהוציא את בני ישראל ממצרים, והוליך אותם במדבר ארבעים שנה עד שהגיעו אל גבול ארץ-ישראל, ועוד ספורים רבים ויפים . בערבי שבתות, הייתה סבתא יושבת ליד מיטתי ומספרת לי את כל המאורעות הגדולים האלה, ואני קשוב לה .
ספר גדול ועבה , כתוב באידיש, היה לה לסבתא . "צְאֶֶֶֶנָה וּרְאֶינָה" שמו . ובו סיפורי המקרא, סיפורי מדרש ואגדה . היא הייתה קוראה בו בכל שבת, וידעה אותו כמעט בעל פה. אני אהבתי מאד את התמונות שבספר .
סבתא הייתה פותחת אותו ומראה לי בתמונות: הנה אברהם אבינו עם המלאכים, הנה שׂרה עומדת בפתח האוהל, הנה רבקה מכניסה את יעקוב אל יצחק אביו, למען יברכהו . ארץ-ישראל נשקפה לי מדפי הספר, והייתה לי קרובה מאד . חפצתי לבוא שמה .
בימי הקיץ הייתי יוצא מחצר ביתנו , והולך מזרחה . נדמה היה לי, כי מתקרב אני ובא אל גבולה של ארץ-ישראל .
אני מרחיק והולך מן הבית, מגיע עד טחנות הקמח, ובני הגויים מן הכפר היו יוצאים לקראתי עם כלביהם הנובחים, אז ידעתי כי הדרך עדיין רחוקה, והייתי שב הביתה . התחלתי לחשוב: איך מגיעים לארץ-ישראל בקפיצת-הדרך ?
אחותי ואני היינו צדים פרפרים בגננו . שם היו פרפרים צבעוניים וזעירים הרבה מאד .
אמרתי לאחותי: הבה, נצוד הרבה, הרבה פרפרים , נקשור אותם בחוטים זה לזה , יהיו לנו כנפיים ונטוס בהם לארץ-ישראל . אחותי הסכימה. יום יום היינו צדים פרפרים מְלוֹא הַָחוֹֹפְְְנַַיִִים , הם פרפרו בין אצבעותינו, הצבעים הנחמדים של כנפיהם התפזרו נפלו לארץ – ולקושרם לא יכולנו . הייתי עצוב מאד: איך אבוא לארץ ישראל ? — ונתתי עיני בחגבים .
מעבר לחצר ביתנו השתרע שׂדה גדול ורחב . חגבים היו מנתרים בשׂדה . מקפצים בעשׂב ופורשׂים ועפים, יצורים ירקרקים היו, עיניים ירוקות להם . מששנים דקים דקיקים, רגישים לכל מגע קל, היו מניעים תמיד ובודקים את העולם מסביב — היו נחמדים מאד . ומין אחד ביניהם אפורים גדולים, חסונים, קוים משונים מקשטים את בטנם, — "סוסי החגבים" קראנו להם .
את החגבים האלה היינו אוספים, אני ואפרים חברי , כונסים אותם לאורווה, עשויה מאִיגָר של עץ, ואמרנו: נגדל אותם כעדר של סוסים, וכאשר יגדלו, נרתום אותם ונסע לארץ ישראל .
כאשר ספרתי זאת לסבתא, היא הזיזה את קצה מטפחת ראשה אל מתחת לאוזן והצטחקה . היא נראתה אז בעיני כשׂרה אמנו שבתמונה, העומדת בפתח האהל ושומעת את בשׂורת המלאכים . היא אמרה: "כאשר תצא לדרך, אל תשכח אותי. גם סבתא רוצה לבוא לארץ ישראל". הבטחתי לה .
אולם החגבים בארגז לא טעמו מכל המזונות הטובים שהגשתי להם, ולא גדלו, וכשאחדים מתו, ריחמתי עליהם ושלחתי את ייתרם לחופשי .
אמרתי לאפרים חברי : "אפרים, איך נגיע לארץ ישראל ? " – אז צץ במוחו של אפרים רעיון חדש : עפיפונים ! נעשה עפיפונים יפים וקלים הנִשׂאים ברוח למעלה . בהם נתרומם עד לעננים . העננים נִשָׂאים ממערב למזרח, נקפוץ על ענן, ונטוס בו לארץ ישראל . הנה, אתה רואה את העננה המוזהבת ההיא – אמר – והראה באצבע . העננה המוזהבת מצאה חן בעיני , והרעיון הלהיב אותי מאד .
הכיננו עפיפונים, אספנו חוטים הרבה, ירדנו אל הנחל, שם השׂדות רחבים מאד , אחזנו בחוטים ועזבנו את העפיפונים . הרוח טלטלה את העפיפונים טלטלה רבה, הם נִסתַבּכוּ זה בזה, ירדו מטה, מטה, ונפלו על הארץ .
בכנפיים לארץ-ישראל לא הגעתי . שנים עברו עד שגדלתי . יצאתי באנייה לארץ ישראל . אך כל הדרך היה נראה לי , כאלו כנפיים נושאות אותי .
- מתוך הספר "אל השמש" מאת: נחום בנארי . הוצאת 'עמיחי' , 1955 .
