שלב א' – היצירה
זה קרה כשהייתי ילד , בכיתה ב" . כלומר אמצע שנות הארבעים.
גרנו אז על הכרמל, אבל כרגיל היינו נוסעים המון פעמים לעין חרוד. כי שם בעין חרוד הייתה לנו רוב המשפחה . ולהורים ,גם המון חברים מהזמנים ההם . לא זוכר אם זה היה חורף או קיץ, אבל לא היה קר , הייתי עם אמא , שם באמצע עין חרוד . והיה ערב והגיע החושך והיינו בדשא שמעל חדר האוכל . ואמא אמרה לי שהיא הולכת לסדר עניינים , ושאני אחכה לה שם על הדשא. אצל אמא שלי – "לסדר עניינים" – היה להיפגש עם חברות , לשמוע רכילות , ולצחוק על ההוא ועל הזה . ולקבל עדכונים מה קורה .
לי – זה בכלל לא היה אכפת . הייתי ילד עצמאי , סקרן והרגשתי נוח עם עצמי .
נשכבתי על הדשא על הגב , ידיים פרושות לצדדים והעיניים לשמים .
הכרתי את הדשא הזה מצויין , מצד ימין היה הבית של הגנים : "גן כחול" ו"גן ירוק" . כשאני כילד קטן, הייתי בגן כחול . ומצד שמאל היה בית התינוקות . הוא היה חשוך וכמעט תמיד נשמע משם בכי של תינוק . למטה לכיוון הרגליים היה חדר האוכל הגדול של הקיבוץ . כשהחברים באו לאכול בערב , האירו אותו בקמצנות, כמה נורות חשמל ,כי הקיבוץ היה עני . והוסיפו כמה נרות , שהחברים יראו מה הם אוכלים . הרחק למטה מאחורי חדר האוכל , היה הרכס השחור של הגלבוע .
בכניסה לבניין הגנים , הייתה נורית אחת וזהו , המושג "זיהום אור" – לא היה ידוע באותו הזמן , והחשכה הייתה כמעט מלאה .
בקיצור , שכבתי על הדשא על הגב , ידיים לצדדים ומבט למעלה לשמיים .
לא היה ירח ולא היו עננים , וראיתי ישר מעלי שמיים ענקיים , עטורים במאות ואלפי כוכבים, חלק מקובצים וקרובים זה לזה, וחלק נבדלים , חלקם מאירים חזק וחלקם חלשים . היופי של השמיים והכוכבים – היה מדהים . שכבתי והסתכלתי כהרגלי , מתוך סקרנות .
ואז, תוך כדי התבוננות מרוכזת בכוכב זה ואחר , שמתי לב לתופעה יפה . אורם של הכוכבים לא היה יציב בעוצמתו . אלא הוא בא בפעימות קבועות . שתי שניות אור חזק , ושתי שניות אור חלש , בקצב קבוע .
וזה לא היה רק כוכב אחד , כמעט כל כוכב בולט שבחנתי ברציפות , מצאתי שאורו מגיע אלינו בפעימות קבועות . – זו הייתה תגלית מקסימה . שכבתי והתבוננתי בשמיים , ולא התעייפתי מזה , – עד שאמא חזרה .
והיא אמרה : עמוס , בוא קום ונלך , לא היה לך קר?
אמרתי : לא . — פחדת ? ,, אמרתי: לא . — טוב, אז בוא , מחכים לנו .
ואז אמרתי לאמא: אמא , תסתכלי על הכוכבים , הם מנצנצים .
ואמא אמרה : נכון , הם נוצצים .
ואני התעקשתי : הם מנצנצים .
ואמא שוב : הם נוצצים, אני יודעת .
היא – עצבנה אותי , ואמרתי : הם מ נ צ נ צ י ם , תראי בעצמך , איך
האור שלהם , פעם חזק ופעם חלש כל הזמן , כאילו שהם קורצים לי .
ואז – היא קלטה : אתה אומר שהם "מנצנצים" ?
אמרתי: כן . תראי בעצמך .
יותר היא לא אמרה לי כלום . ואני קמתי מהדשא , כולי נרגש מהתגלית , והלכנו הבייתה לחדר של אוריאלה .
…. אמי, שהייתה אישה כותבת בעצמה , והשפה העברית הייתה חשובה לה . – לא שתפה אותי במה שחשבה . אבל אני מניח , שהיא ספרה את זה גם לאבי , נחום , שהיה בעצמו איש הוגה וכותב .
מבחינתי – זו הייתה חוויה יפה ומסעירה באותו הרגע , אבל לא ייחסתי לה שום חשיבות גדולה מדי . כי בילדות אתה עובר המון חוויות גדולות וקטנות שמרגשות אותך לזמן קצר , ואחר כך באים החיים הרגילים . בעצם די שכחתי מזה .
אבל הורי לא שכחו ועל כך בהמשך .
שלב ב' — ההפצה
כאמור , גרנו אז בכרמל למעלה , לא רחוק ממרכז הכרמל . גרנו בשלוחה שבקצה שלה , ממערב , נמצא הכפר כָּבָּבִּיר .
היו לי שם , חיי ילדות מלאים . כל בוקר , אמא הייתה מזרזת אותי, שאספיק לאוטובוס של 7 בבוקר . כי אתו הייתי נוסע שלוש תחנות לבית הספר שבמרכז הכרמל . ושם, כל בוקר היו המורים מסדרים אותנו כיתות – כיתות במגרש הפתוח , וכולם היו עומדים ושרים עם המוזיקה : "מודה אני לפניך , מלך חי וקיים … " כי זה היה הסניף של הראלי , על הכרמל .
אחרי בית הספר , הייתי חוזר ברגל הביתה . אוכל צהרים ואחר כך לחברים .
הייתי הולך לחברים של משפחת הנדלר , שגרו יותר על קצה השלוחה במערב .
הם שתלו ברושים צפופים מאחורי הבית שלהם . ואנחנו הילדים , היינו עולים על הברושים , ועוברים על הענפים מעץ לעץ .
ואמא שלהם , הייתה עומדת מלמטה וצועקת " תרדו . זה נורא מסוכן " .
חוץ מזה היה האוטו קרח . שהיה בא עם בלוקים של קרח . שהיינו קונים ממנו , כדי לשים במקרר . וממש קרוב לבית שלנו הייתה משפחה דתית עם שלושה בנים . ואני הייתי חבר של הבן הצעיר – רָנִי , כי היה בן גילי . לפעמים הם היו מזמינים אותי בערב שבת , לקבלת שבת . ואז ראיתי פעם ראשונה , הדלקת נרות , קידוש וברכות . אבל , כל ערב , כשרק התחיל להחשיך , היה אבא שלהם פותח את החלון בקומה השניה , וצועק בקול גדול : " עַדִי , עַמִי , רָנִי – הבייתה " .
לא רחוק מאתנו , באחוזה , גר הסופר גרשון שוִפמן . שופמן היה סופר מיוחד . הוא לא כתב אף פעם סיפור עלילתי ארוך , כתביו היו קצרים מאד ותמציתיים . הם התפרסמו בעיקר בעיתונים . הוא התפרסם בגלל הידע העצום שלו בכל ספרות המערב . הוא היה מסתובב בכל רחבי הארץ , בקיבוצים ובמושבים , ומעביר הרצאות על ספרות .שירה ופילוסופיה. אז, בתקופתו היה ידוע עד כדי כך , שבספר "ילקוט הכזבים" . הוא מוזכר פעמיים , בלי שיראו צורך להסביר בכלל ,מיהו ומה הוא . כי כולם ידעו .
השופמן הזה , היה ידיד וחבר של הורי . הוא הכיר חלק ניכר ממשפחתו של אבי, אלה שהגיעו לארץ . וכתב גם רשימה "סבתא" – שהייתה אמא של אבא שלי – סבתא דבורה . ומפעם לפעם , הורי היו מחליטים שצריך לבקר אצל השופמנים באחוזה . זה היה בסך הכול הליכה קצרה לאחוזה . אף פעם לא הבנתי למה , אבל הם תמיד לקחו גם אותי לביקור הזה . הם היו נפגשים ומדברים , תמיד במילים גבוהות , על נושאים שלא הבנתי כלום . ומפעם לפעם גם מכניסים הערה עסיסית ביידיש , וכולם מתפקעים מצחוק .
אני לא בנתי כלום , וזה ממש לא עניין אותי . ישבתי בנימוס ליד השולחן , לא הוצאתי מילה , ואכלתי קצת מהסוכריות והעוגיות של הגברת שופמן . הסתכלתי מהחלון החוצה , ראיתי את הווילון מתנפנף , וחיכיתי שזה יגמר .
זה , מה שקרה בדרך כלל , חוץ מפעם אחת .
בפעם ההיא – הוא, שופמן – פנה אלי בצורה ישירה , מה שאף פעם לא עשה , וביקש ממני את ההסכמה להשתמש במילה "ניצנוצים" . אני כבר מזמן שכחתי את סיפור הנצנוצים , ולא הבנתי בכלל לְמָה אני צריך להסכים .
אבל לפי המבטים של הורי , הבנתי שאני צריך להסכים למשהו שבכלל לא הבנתי . ואולי הוסיפו עוד מילה . כך הבנתי שזה חשוב – והסכמתי .
ברגע שהסכמתי – הוא שמח , ונתן לי עוגייה שאשתו הכינה .
ואחר כך , הם המשיכו לדבר ביניהם את הדברים הרגילים , שאף פעם לא הבנתי . וכרגיל קצת השתעממתי וחיכיתי בסבלנות עד שחזרנו הבייתה .
רק כשבגרתי יותר , והתחלתי להבין יותר לעומק , ויותר לרוחב . – הדברים התחילו להתבהר .
התברר לי , כי שופמן הסופר , פשוט אהב את המילה "ניצנוצים" .זה נראה לו , כמו ההגדרה הנכונה לכל הרשימות שכתב , והתפרסמו בעיתונים .
ואכן , וזה כבר ידוע . שרוב רשימותיו בעיתונים .
מופיעות תחת הכותרת " ניצנוצים " .