מאמרים קרובים
ילדי אֶפעַל בתקופת מלחמת השיחרור
לא רבים יודעים כיום, כי אֶפעַל היה פעם קיבוץ . זה היה קיבוץ מיוחד, קיבוץ-עירוני . כלומר חלק ניכר מחברי הקיבוץ התפרנסו מעבודות שונות כשׂכירים מחוץ לקיבוץ . היום זה די מקובל , שחברי קיבוץ רבים עובדים ומתפרנסים מחוץ לקיבוץ , כאשר החקלאות כבר בקושי מפרנסת . אבל בתקופה ההיא , סוף שנות הארבעים , זה היה יוצא דופן . אני הייתי אז ילד , ואיני מתכוון לכתוב על התקופה בהיסטוריון , אלא את זיכרונותיו של ילד בן עשׂר.
הקיבוץ היה ממוקם היכן שרמת אפעל כיום . סביבו היו פרדסים רבים , וכמה שדות לא מעובדים . סביבנו כפרים ערבים . הכביש היחיד שחיבר אותנו לעולם הגדול, היה צר מאד, למעבר רכב אחד . שנע מהקיבוץ צפונה על התוואי של כביש גֶהָה כיום . משני צדדיו פרדסים ושדות בור . עד לנקודה שהיא בערך מול אוניברסיטת בר-אילן היום . שם הכביש פנה בחוזקה שמאלה לשכונת 'המִפְדֶה – האזרחי' ואחריה לכביש הראשי של רמת יצחק . ומשם לרמת גן וגבעתיים .
הישוב היהודי היחיד שהיה סמוך אלינו . נמצא מעבר לפרדס גדול במזרח שנקרא 'פרדס חַדָאד' . שם , בקצה הייתה רפת ריקה . לנו הילדים אמרו: 'תלכו עד לרפת הריקה , כי השדות שאחריה כבר לא שלנו , זה כבר כפר אז"ר '.
בתי-המגורים שלנו היו שישה. בתים דו-קומתיים , מסודרים בחצי עיגול , סביב חדר האוכל . לידו הבאר , ומאחוריו מגדל המים . כיום , כל זה , הוא חלק מבית-האבות "מִשְעַן" .
הגעתי עם הורי לקיבוץ , בחופש הגדול של קיץ 1947 . אבי עבד בבית ההסתדרות שבתל אביב , ואמי עבדה במטבח, בחדר האוכל ובמכבסה . ובזמנה החופשי כתבה סיפורים .
אנחנו , חבורת הילדים של אפעל , חיינו כקבוצה סגורה בקיבוץ . כל בוקר היה מגיע אוטובוס ולוקח אותנו לבית-הספר שבגבעתיים . האוטובוס עצר לנו בכביש שלרגלי הגבעה . אנו היינו יורדים מהאוטובוס , ועולים לבית הספר שבראש גבעת הכּוּרכַּר . שם , כל בוקר , עוד לפני הלימודים . עמדנו בשורות מסודרות כיתה , כיתה, בחצר הגדולה . כשמולנו במרפסת שבקומה השנייה עמד צבי נֶשֶר , המורה להתעמלות . מחזיק מגפון גדול בידו ופוקד עלינו : לעמוד זקוף וישר , ידיים לצדדים הופ , הופ . רגליים הרם הופ , הופ .
חוץ מבית הספר , היינו די חופשיים . אמנם היו לנו מטפלות . אבל הן לא היו נוקשות מדי . ובעצם נתנו לנו לעשות מה שבא לנו . וסביבנו היו המון הפתעות . הסתובבנו חופשיים בפרדסים שלנו . לרוב יחפים . מצאנו בין העצים המון עיסוקים . חיות קטנות , ובכלל .
1
==========================================================
אני זוכר . שפעם בחופש הגדול ,הלכנו אני ועוד ילד אחד . הרחק לפרדס חַדָאד עד לקצה ולרפת הריקה . לא הרגשנו איך ומה ופתאום נִהיָה ערב , ופתאום נִהיָה חושך . חזרנו בזריזות בין העצים לכיוון הקיבוץ . איך שאנחנו הולכים ככה בשביל , כבר די קרוב למגדל המים , פתאום בתוך החושך המוחלט התחילה ציפור לילה לצרוח ישר מעלינו . בגלל החושך לא ראינו אותה ולא ידענו אם היא עומדת על עץ או עמוד . אבל שמענו את הצריחות שלה ישר ממש מעל לראש . קפאנו במקום ולא ידענו מה לעשׂות . פחדנו שתתקוף אותנו. ואז החלטנו לענות לה , כדי שתדע שגם אנחנו חזקים . וככה כל פעם שצרחה , ענינו לה באָהָהה חזק . היא צרחה , ואנחנו אָהָהה . . . .
וככה בצעדים קטנים התרחקנו ממקום הפורענות . עד שראינו את אורות הבתים ופתחנו בריצה .
בחורף בזמן קטיף התפוזים , קטפו אצלנו בפרדס . וגם סידרו על המקום בית-אריזה קטן . כמו שהיה מקובל אז . במרכז השטח הייתה ערמת תפוזים ענקית , שהרגע נקטפו . לְיָדַם ישבו על שרפרפים קטנים האורזים והאורזות . הם מיינו את התפוזים . את היפים שהתאימו למשלוח עטפו כל אחד בנייר דֶפִינִיל עם ריח מיוחד . ושׂמו לפי הגודל בארגז עץ בְּרוֹס . את ארגזי הבְּרוֹס , בנה , מול עיננו המשתאות נגר זריז . שהכניס בחבטת פטיש אחת , כל מסמר למקומו . עם ערב באה משאית והעמיסה את התפוזים .
בצדו המערבי של הכביש (איפה שהיום הספארי) היו עוד המון פרדסים . אבל אנחנו ידענו שאילו פרדסים של ערבים . וההורים אמרו לנו שאוֹי ואָבוֹי אם נלך לשם . כי הערבים יתפסו אותנו וישברו לנו את העצמות . אז לא הלכנו . וגם היה לנו הרבה יותר מעניין בפרדסים שלנו .
התקופה הייתה טרם הקמת המדינה . בנובמבר 1947 הכריזה אסיפת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית . והייתה בארץ התרגשות עצומה . אנחנו הילדים לא כל כך הבנו מה השׂמחה . ראינו בערב את ההורים שלנו מוציאים בקבוקי יין , שותים ושׂמחים . הבנו שקרה משהו חשוב . מה עוד , כשלמחרת , כשהטנדר של הקיבוץ נסע ברחוב הראשי של רמת יצחק , איפה שהגלידה שאליה מחוּבָּר-שוֹר , בדיוק שם, עלה שיכור אחד על עמוד חשמל . ובדיוק כשהטנדר שלנו עבר שם , הוא נפל מהעמוד ישר על הבּרֶזֶנט שכיסה את החלק האחורי בטנדר . להפתעתם של האנשים שישבו שם על הספסל . פתאום הופיע להם שיכור מהקרע שבבּרֶזֶנט .
כילדים , לא כל כך ידענו , אבל בתקופה ההיא של טרום המדינה , עדיין שלטו כאן האנגלים . שגם היה להם בסיס צבאי גדול בתל-לִיטבִינסקִי שמייד אחרי כפר אז"ר . האנגלים אסרו כל התארגנות צבאית חוץ מזו שלהם . וככה נוצרו המחתרות . ואיפה יתאמנו צעירי ההַגָנָה וילמדו שימוש בנשק באופן מחתרתי ? …. כמובן בין עצי הפרדסים של אֶפעַל .
– 2 –
=========================================================
לנו הילדים היו האימונים האלה מקור בלתי נדלה של חוויות . הבחורים התאמנו על סוגי נשק שהיו בנמצא . והיו אז המון סוגים של רובים . היה רובה אנגלי , ורובה קנדי , רובה שָאטוֹ צרפתי , וקָרָבִּין איטלקי קצר וקרבין איטלקי ארוך , ותת מקלע סְטֶן . לא היו שם הרבה יריות מנשק חי . בכל זאת האנגלים קרובים . היו אימונים על יבש , וכדורי סרק .
אותנו הילדים , דאגו להרחיק משטחי האימונים . הזהירו ואיימו לבל נָעיז להתקרב . אבל שום דבר לא עזר , אי אפשר היה להרחיק אותנו מדברים כל כך מלהיבים . היינו מתגנבים , בשקט, בשקט , אל בין העצים לאזורי האימונים איפה שישבו הבחורים קבוצות ,קבוצות . וקבלו הדרכה על הרובים .
שמענו מהבחורים שהכי גרוע זה הקָרָבִּין האיטלקי הארוך . כי יש לו רֶתַע שהורס את הכתף . והסְטֶן לא שָוֶוה כי הוא תמיד נתקע . הכי מסעיר הייתה כמובן זריקת רימון . היינו מעבירים מילד לילד איפה יש הדרכה על זריקת רימון . וכמובן מתגנבים ומחכים . ההדרכה הייתה ארוכה מאד , רק המדריך החזיק בידו רימון חי . והוא דיבר ודיבר . הסביר והסביר , איך מחזיקים ואיך מניפים את היד ואיך משחררים את הנצרה , ואיך משתטחים . השעות עברו , אבל בסוף הייתה תמיד הדגמה חיה . המדריך (ורק הוא) היה מארגן את הקבוצה במרחק . אנו התחבאנו ככל יכולתנו ואז הייתה נשמעת קריאה "רימון" ופיצוץ עז . – – – לא תמיד , ואז המדריך היה מסביר שקורים דברים ואין מה לעשות .
אחרי שהמתאמנים היו נעלמים , ועד שהופיעו כעבור ימים מתאמנים חדשים, אנחנו היינו פושטים על שטחי האימונים ומחפשים . תוך כדי האימונים תמיד איבדו הבחורים חלק מהתחמושת . מה שהם איבדו , אנחנו מצאנו . וכך לכל ילד היה אוסף של תרמילים ריקים או קליעים של כל סוגי הנשק . ונעשינו מומחים גדולים לזיהוי , לפי הקליע או התרמיל מה של רובה אנגלי ומה שָאטוֹ צרפתי , ומה של סטן ומה קרבין קצר ומה ארוך . לפעמים מצאנו גם כדורים עַקָרים . שהייתה נקירה בפִּיקָה , אבל הכדור עקר והקליע לא נוֹרָה . בכדורים כאלה מפרקים את הקליע מהתרמיל , שופכים על החול את אבק השׂריפה , ושׂורפים עם גפרור . ויוצאת להבת אש מדהימה .
בחלקו הדרומי של הקיבוץ לכיוון הכפר חִירִיָה , היה שׂדה בּוּר גדול שפעם זרעו בו חיטה . אבל בתקופת האימונים , היה בשטח הזה מִטוָוח של פִיאַט .
מה זה פִיאַט ? . טוב שאתם שואלים . פִיאַט זה מָטוֹל של פגז אנטי-טנקי . כמובן בנוסח הימים ההם . היה לו קפיץ חזק מאד , שרק בחורים מאד חזקים היו מסוגלים לדרוך אותו . והקפיץ הדָרוּך היה מעיף פגז נגד טנקים למרחק של איזה 20 או 30 מטר . ואם הבחור ידע לכוון נכון , אז הפגז היה פוגע בטנק , והורס אותו .
האימונים כולם נעשו בפגזי סרק . ואותנו הילדים הזהירו בחומרה רבה לא להתקרב לשם בכלל . . . .
-3 –
=======================================================
יום אחד , אחד מהאמיצים שביננו , בכל זאת הלך לשם . וחזר משם עם משהו מרתק . הוא החזיק בידו מעין צינור קטן בגודל של עיפרון , מתכתי כָּסוּף, מבריק. התכנסנו סביבו 4-5 ילדים . כשנענענו את העיפרון הזה , נשמע מבפנים רחש של גוּלוֹת מתרוצצות בתוכו . זה היה מרתק , וניסינו לנחש איך אפשר לפרק את זה . בקצה העיפרון הייתה כמו כיפה מוברגת . ואני אפילו תפסתי את הכיפה בין השיניים וניסיתי להבריג . אבל זה לא התברג . זה עבר מיד ליד . חשבנו שזה הנָפַּץ של הפגז , אבל לא ידענו בדיוק איך זה עובד . באיזה שהו שלב , העיפרון הכסוף החליק מידו של ילד אחד . פגע באדמה , ותָק – התפוצץ ! … היה פיצוץ עז , כמו ירייה חזקה , שהמם את כולנו לכמה שניות . ילד אחד חטף רסיס לתוך הרגל . זה כאב לו והרגל התחילה לדַמֵם , והוא בכה . אֶלַי נדבקה פיסת מתכת רותחת לשוק הרגל השמאלית . זה צרב וכאב . קילפתי אותה במהירות , נשאר סימן אדום ולא סיפרתי לאף אחד . הילד שנפגע , רץ להוריו ומיד התחוללה מהומה רבה .
הזמינו רופא שבדק אותו וחבש אותו . שמעתי אישה אחת מספרת לחברתה: 'שישמור אלוהים , נזל לו מהרגל שני ליטר דם' . אחר כך זה נהיה כבר ארבע ליטר דם . הילד באמת נפגע . הסתובב ודִדָה ברגל חבושה במשך כמה ימים . אבל בסוף יצא מזה ללא פגע .
אבל האירוע לא נגמר בזה . להורים התברר פתאום , שהילדים שלהם , הפכו בלי להרגיש לאפסנאים לא-מוּרשִים , שמחזיקים אצלם כמויות רבות של תחמושת . תחת חקירה מחמירה ונוּקשה התברר כי לכל ילד היה "סְלִיק" שהיה מוחבא בכל מיני מקומות . בעיקר מתחת לעצי הפרדס . והיו בכל 'סְלִיק' הרבה תרמילים וקליעים מכל הסוגים . ואפילו כמה כדורים חיים . תחת מבטם של ההורים , הבאנו כל אחד את האוצר שלו . והשביעו אותנו שלא נעז להתקרב לאזור האימונים . ומי שיתקרב – יחטוף מכות .
האמת היא שלא היה צורך בכל האיומים האלה . כי עבר זמנם של האימונים המחתרתיים . והחלה המלחמה האמתית .
איך ידענו שהתחילה המלחמה ?
בוקר אחד . מוקדם מאד . התעוררנו לקול פיצוצים עזים , שהרעידו את החלונות . כל הקיבוץ קפץ על הרגלים ויצאו החוצה לראות מאיפה זה בא . נראה ענן שחור בכיוון צפון מזרח . ויודעי דבר , אמרו מיד שזה הערבים שהפציצו את תֵל-לִיטְבִִינסקִי . שהוא בסיס צבאי .
ומיד התעורר ויכוח שגם אנחנו צריכים לחפור מקלט. כדי להגן על הנשים והילדים . והיה ויכוח סוער , איך יחפרו את המקלט ובאיזה עומק , ובאיזה מקום. ואיך ישמרו שהאדמה לא תקרוס …. שעות התווכחו .
אבל בסופו של דבר , לא נחפר שום מקלט . כי הסכנה לא באה מהפצצות אלא מהצליפות . כַּזכוּר , היו סביבנו כפרים ערבים . היו חִירִיָה וסַאקִיָה והכי גדול היה הכפר הערבי על הגבעות הנמוכות ממערב . כפר סַלָאמֶה . מהכפר הזה צלפו עלינו , והייתה ממש סכנה .
– 4 –
======================================================
חורף 1948 היה קר ורטוב . כדי להתגונן מהצליפות , בנו חומה שחיברה בין כל הבתים , מכיוון מערב ומכיוון דרום . החומה נעשתה משני קירות עץ ברווח 20 ס"מ ביניהם . בין קירות העץ שפכו חצץ . החומה הגנה על ההולכים בין הבתים, מפני הצליפות . בלילות אסור היה להדליק אפילו מנורה קטנה אחת . כדי שהצלפים הערבים , שהתחבאו בין העצים , לא יוכלו לצלוף עלינו .
אנו הילדים המשכנו ללמוד בבית הספר . אבל הכביש מהקיבוץ ועד לשכונת המִפדֶה האזרחי – היה חשׂוף לצליפות של כפר סלאמה . כדי להגן עלינו סידרו לנו אוטובוס משוריין .
מה זה אוטובוס משוריין של הימים ההם?
לקחו אוטובוס רגיל , שהוא בערך כמו מִידִיבּוס של היום . קילפו ממנו את כל הציפוי החיצוני , חלונות והכול . ובמקום זה חיברו לוחות של פח ברזל בעובי של איזה 2 מ"מ . עם חרכים קטנים לאור .
עם האוטובוס המשוריין הזה הגענו לבית הספר בגבעתיים . וזה כמובן עשׂה אותנו – ילדי אֶפעַל – לחבורה ייחודית , ראויה להערכה . אני בעצם לא זוכר שממש צלפו עלינו . חוץ מפעם אחת שנסענו בבוקר לכיוון המִפדֶה האזרחי . פתאום שמענו תָק חזק מאד על דופן האוטובוס . כאילו מישהו חבט בפטיש גדול . שאלנו את הנהג מה זה היה ? … והוא אמר: 'שום דבר, שום דבר. תחזיקו חזק'. ונתן גז .
בלילה כאמור הייתה האפלה מוחלטת . מי שלא נזהר , והדליק אור , אפילו קטן . זכה מהר מאד לצליפה מכיוון זה או אחר . ערב אחד הגיעה חַבֵרָה ותיקה לאמא שלי שעבדה במטבח . וסיפרה לאמא שחסרים לה פּרוֹדוּקטים לארוחת ערב . לאמא היו מפתחות של חדר-האוכל , והחברה בקשה ללכת למטבח , לקחת משהו . אני לא רציתי להישאר בדירה החשוכה לבד, והצטרפתי אליהן . הלכנו בחושך לחדר-האוכל . אמא פתחה את הדלת ונכנסנו . אני נשארתי עומד בחדר-האוכל , בּוֹהֶה באפלולית ובחשכה של האולם . אמא והחברה פנו שמאלה אל תוך המטבח, ושמעתי את אמא אומרת לחברה :'תדליקי רק את הנורית הקטנה שבפינה . ותזהרי לא להדליק את האורות הגדולים בחדר-האוכל, שלא יצלפו עלינו' .
והחברה אמרה: 'מה את חושבת, שאני לא יודעת ?' … ולחצה על המתג הלא נכון .
בין רגע הוצף חדר-האוכל כולו באור מסנוור . כל המנורות והפנסים דלקו .
שמעתי את אמא צועקת: 'השתגעת , מה את עושה ?' וכבתה מיד את האורות. אבל זה ,כבר היה מאוחר . תוך שניות התרסקה הזכוכית בחלון המערבי הגדול . ושלושה קליעים נוֹתבִים חצו, תוך רחש חרישי , את חדר-האוכל לכל אורכו ויצאו מהחלון האחורי . משאירים אחריהם פסים אדומים מקסימים .
חוץ מזה סידרו עמדות תצפית מצידה החיצוני של החומה . שהיו מגיעים אליהם במַחפּוֹרֶת , שחפרו מתחת לחומה . בלילה, חייבו את כל הגברים לשמור בעמדות במשמרות . אפילו אבא שלי , שלא החזיק רובה מימיו , לקח חלק בתורנות .
– 5 –
======================================================
אך הצליפות לא נמשכו זמן רב . בסופו של דבר, הייתה ליהודים בסביבתנו עליונות רבה . הן באנשים והן בארגון . כך , שמהר מאד הערבים שגרו בכפרים שסביבנו, ברחו ונטשו את בתיהם, שדותיהם ופרדסיהם. פרדסי הערבים שממערב לכביש , הפכו לנטושים.
המלחמה נמשכה, אבל במקומות אחרים, רחוקים יותר . שמענו הרבה על הקרבות. ורוחות העצב והשכול הגיעו עד אלינו .
הגיע הקיץ , תמו הלימודים והגיע החופש הגדול . אנו הילדים נשארנו חופשיים לעשות כרצוננו . התרוצצנו יחפים כל הקיץ. העור בכפות רגלנו התעַבָּה ויכולנו כמו הבדואים, לדרוך ללא מורא על כל אבן חצץ ,קוץ ודרדר . פרדסי הערבים שממערב לכביש היו עזובים ונטושים. ידענו שהערבים ברחו ולא חששנו לטייל שם ככל שחפצנו . עצי התפוז הנטושים החלו להתייבש, חיות קטנות כמו לטאות זיקיות צבים וציפורים, התרוצצו שם לרוב. עכבישים גדולים טָווּ את קוריהם הענקיים מעץ לעץ.
האמיצים שבתוכנו הרחיקו נדוד אל תוך הפרדסים הנטושים, וחזרו עם סיפורים מפחידים על מוּמיוֹת ושלדים .
תם החופש הגדול . משׂאית קטנה קרבה אל פתח ביתנו . אבא, הנהג ועוד חברים, העמיסו על המשׂאית את כל מה שהיה בדירה הקטנה שלנו . אמרתי שלום לחברים . ואנו עברנו לגור בעיר אחרת .
– 6 –
========================================================
